ילדות במושב נבדלת בהמון תחומים מהילדות בעיר, אך הדבר שתמיד נותר עם בני המושב, גם אלה שבבגרותם עברו לגור בעיר, הוא רשיון הטרקטור והחווייה של נהיגה בכלי רכב כבר בילדות. רשיון הטרקטור יכול להוות יתרון במספר תחומי תעסוקה באזרחות, כמו גם בצבא.
כשהייתי צעירה העובדה שגרתי במושב עצבנה אותי. הפריע לי שאני צריכה ללכת עשרים דקות עד תחנת האוטובוס הקרובה, עצבן אותי שכל צעד ושעל ברחובות המושב לווה בריח עז של פרות ותרנגולות (למרות שבשלב מסוים מפסיקים להריח אותן) וחרה לי שעל מנת להגיע לעיר הגדולה אני צריכה לנסוע בשני אוטובוסים שלוחות הזמנים שלהם היו מוטלים בספק.
ולא הייתי לבד. איתי היו עוד שלושה בני גילי (לא יותר) שכל מה שחשבנו עליו היה איך יוצאים מהמושב, מתי יוצאים וכמה אפשר למתוח את הקו עד שנצטרך לחזור. תכננו איך כשנהיה גדולים נשכור דירה בתל אביב, נחיה חיים הכוללים בילויים בקולנוע, קפיצה לסופר באמצע הלילה (ולא רק בין חמש לשש וחצי פעמיים בשבוע, כשבעל המכולת יכול להגיע מהיישוב הסמוך) ונדבר על נושאים הכוללים הכול מהכול, חוץ מאשר הדרכים הטובות ביותר להגביר את ייצור החלב אצל פרה אחרי לידה והמקום הזול ביותר לקנות תערובת לתרנגולים.
לא ראינו כלל את היתרון של אותם חיים רגועים שבהם יכולנו לצאת מהבית בכל שעה שאנחנו רוצים, לקפוץ לחברים, לקנות במכולת בלי כסף, להיכנס לכל מטבח בכל בית ולפתוח את המקרר בלי שיצאו אלינו עם מטאטא ומחבת.
חלפו השנים, בגרנו וברחנו, מצאנו את דרכנו לעיר הגדולה וישבנו שם ארבעתנו מרוצים מהחיים וממה שהם זימנו לנו. אט אט התחלנו לחשוף את מה שחיפשנו מאז היינו צעירים וכל אחד מאתנו הלך בנתיב שלו בדרך אל האושר. כל אותה עת שבה יגענו כדי למצוא עשינו הכול כדי שלא יבינו שאנחנו מושבניקים: קנינו בגדים חדשים, דיברנו בשפה חדשה, רכבנו על טוסטוסים, הסתפרנו במקומות אחרים ואפילו החלפנו את התמונה ברישיונות הנהיגה שלנו.
הדבר היחיד שהבדיל אותנו מכל אותם עירוניים כמונו היה עצם העובדה שלכולנו נותר רישיון נהיגה על טרקטור, זכר לימים ברפת ובלול
;
אך במקום להשוויץ שכבר בגיל שלוש עשרה ישבנו מאחורי ההגה ולמדנו נהיגה עלטרקטור
, התביישנו ושתקנו (במבט לאחור, ממש בלי סיבה).
הראשון מביננו שעזב את הקומונה לטובת מגורים עם חברה סיים תואר ראשון במדעי המחשב והשתלב בחברת היי טק בהרצלייה. הוא הגשים את חלום הבורגנות עד תום וכששאלו אותו מאיפה הוא במקור, הוא התחיל לענות שגר בעברו במושב מתוך גאווה.
השני למד
קורסים
בקולנוע, הצטרף לחברת הפקות ואחרי שמיצה את פרק סדרות הריאליטי הוא התחיל לעשות סרטים על תמימות הנעורים ועל החיים במושב הקטן. הבת הנוספת בחבורה (כלומר חוץ ממני) עשתה תואר ראשון במתמטיקה, תואר שני במתמטיקה, דוקטורט במתמטיקה ועכשיו היא גרה בבוסטון ועושה פוסט דוקטורט במתמטיקה. היא היחידה מבין כולנו ששמה את החיים במושב הרחק מאחור, מתוך כוונה לעולם לא לחזור אליהם.
אני למדתי באוניברסיטה, מצאתי עבודה מספקת ומעניינת ויחד איתה מצאתי חבר לחיים. עברנו לגור יחד, התחתנו, ילדנו ובאותה נשימה מצאנו את עצמנו מחפשים מושב קטן לגור בו כדי לגדל את הגורים שלנו. חזרנו אל המשק של ההורים, בנינו בית קטן בשדות שבהם נהגנו להיפגש כדי לקטר על אותן השדות, והתחלנו את מעגל החיים מחדש.
ביום הראשון בגן (היחיד שיש במושב) פגשנו את אותה חבורה, חסר אחת, עומדת עם ילדים על הידיים, ילדים בין הרגליים ותינוק אחד בבטן, בשער הכניסה. חוץ מאשר לחייך ולהיכנס לא יכולנו לחשוב על מקום אחר שהיינו רוצים לגור בו וקיווינו שהילדים שלנו ידעו להעריך את הבית שלהם קצת יותר ממה שאנחנו הערכנו.
להמשך קריאה: