אולי זה המרוץ למיליון ואולי זה החורף שמאיץ בי לרצות לטייל קצת בארצות חמות יותר, אבל יש רגעים בחיים (ועכשיו הוא רגע כזה) שטיול בחו"ל קורץ ומזמין הרבה יותר מאשר ערימות הכביסה או מכונת הקפה החדשה במשרד.
היו ימים שבהם קריאה חסרת מילים שהגיעה אי שם מארצות שמעבר לים, גרמה לי להרים טלפון לחברה נבחרת (כל פעם אחת אחרת, כי אי אפשר להתיש את הכוח) ולגרום לה לקחת כמה ימי חופש מהעבודה, לשים בתיק את הדרכון ולהיפגש איתי בשדה התעופה בדרך ליעד לא נודע.
כך הגעתי לחמישה ימים בקפריסין, לסוף שבוע בפראג, לעשרה ימים בברצלונה, לשבועיים בארצות הברית ולחודשיים בתאילנד, תוך שאנחנו מאריכות את ימי החופשה שלנו באמצעות המייל או הטלפון ובעזרתו של בוס סלחני בהחלט. גיחות אלו לחו"ל גרמו לי להרגיש שהעולם שוכן לו בכף ידי וכל מה שאני צריכה לעשות זה לקטוף לי כמה כוכבים, להישען אחורה וליישר את המושב לקראת הנחיתה.
בפראג היו אלו הארמונות הגדולים ומדרכות האבן ("הי, תראי, זה כמו ברובע היהודי בירושלים", קראה חברה נלהבת) בליווי חיי לילה ופאב מסתורי שבו פגשנו אוסטרלי, בלגי וישראלי שהיו לקוחים ממש מתוך בדיחה. ברצלונה כבשה את לבי בחום שבה, למרות שנסענו דווקא באפריל, באווירה הים תיכונית שדומה מאוד למה שיש אצלנו רק בלי הלחץ ותחושת החוסר ביטחון המלווה
;
ושוב חיי הלילה ואותם שלושה בחורים מארצות שונות שהגיעו ממש כמונו כדי להיות במקום אחר ולא מוכר.
ארצות הברית של אמריקה הייתה אחרת מכל הטיולים האחרים, קודם כל בהתחשב בעובדה שהיינו צריכים לבקר קרובי משפחה, להיות נחמדים ולהגיד 'ארץ ישראל' במקום 'ישראל' מספר פעמים בלתי מבוטל בשיחה. אחרי שסיימנו את החובות ויצאנו לדרך, מפלי הניאגרה הזמינו אותנו בזרם בלתי פוסק של מים שמעולם לא ראינו כמותו. לך תסביר לסיני שמצלם לידך שיסגור את בקבוק השתייה שלו כי חבל על כל טיפה.
בכל פעם שהייתי חוזרת מטיול כזה נהגתי להגיד לעצמי שהגיע הזמן להשתלב בלימודי הדרכת טיולים
לחו"ל. 'אלו הם החיים האמתיים' הייתי אומרת ומתכוונת לכך שאותם ברי מזל מטיילים בארצות אחרות כל הזמן, בדרך כלל לא על חשבונם וזוכים לראות ולחוות דברים שקשה להרגיש אותם בנתיבי איילון בואכה גשר ההלכה.
בקפיצה האחרונה שלי לחו"ל הייתי בחודש שביעי להיריון ראשון. גייסתי חברה טובה ונסענו לכמה ימים ביוון, תוך שאנחנו מכוונות לשמש, ים, קצת טיולים והרבה חופש לפני הבום הגדול. שכרנו אוטו ונסענו לאחד המישורים המוכרים יותר באי שבו שהינו, טיילנו בשוק המקומי (התיירותי להפליא) וניגבנו פיתות עם גבינה חמוצה במסעדת דרכים קטנה ורעועה.
תוך כדי ליקוק אחרון של הצלחת ניגשה אלי בעלת המקום ונתנה לי שרשרת קטנה, שבטעות חשבתי אותה בתחילה לצמיד, והצביעה לי על הבטן. היא מלמלה משהו, חייכה והלכה. מאוחר יותר כשחזרנו על דבריה בפני פקיד המלון שידע מעט אנגלית הוא הסביר שהיא נתנה לי צמיד של מזל טוב לתינוקת שבבטני. מעבר לעובדה שהתרגשתי מהמחווה המפתיעה, לא היה לי לב לספר לו שעומד להיוולד לי דווקא בן.
מיותר לציין שגם אחרי הלידה המשכתי לטייל רק עם קצת יותר ציוד ועם הרבה יותר לוגיסטיקה, אבל החלק המפתיע הוא שבעוד אני שמרתי על אורח חיים בורגני ממוצע, דווקא שלוש מבין חברותי המגויסות לאותם טיולים קטנים, חברו יחד, עשו קורס הדרכת טיולים בחו"ל והקימו חברה המארגנת טיולים בארץ ובעולם.
להמשך קריאה: