הדקדוק העברי נראה פשוט: שלושה זמנים, עבר, הווה ועתיד. אפשר להבין עולים חדשים שמתקשים ומתבלבלים בין זכר לנקבה ואומרים חמישה ילדות, אבל חוץ מזה הדקדוק העברי לא מסובך במיוחד. באנגלית המצב שונה לחלוטין.
יש שניים עשר זמנים. ישנם עבר, הווה ועתיד המחולקים בתוכם לארבעה כל אחד. למשל יש שני זמני הווה; פעולה שמתרחשת ברגע זה שונה מפעולה יומיומית אותה אנו עושים בדרך כלל. כלומר "אני עובד עכשיו" יהפוך באנגלית ל-I'm working, ו"אני עובד כל יום" יהפוך ל-I work. לפעמים נראה כאילו ההבדל ביניהם אינו גדול, והטעויות אינן מהותיות. עם זאת, אם נהפוך את המשפט למשפט שלילה, נגלה הבדל גדול בין שני סוגי ההווה: "אני לא עובד כרגע (כי אני בחופש היום)" יהפוך ל-I'm not working, אבל "אני לא עובד בכלל (כי אני מובטל)" יהפוך ל-I don’t wor, ולא כדאי להתבלבל, אחרת יחשבו שאתם מובטלים כשאתם סתם ביום חופש מהעבודה.
מלבד הזמנים 'הרגילים' יש באנגלית זמני ביניים כמו ההווה המושלם, שממוקם בין העבר להווה ולעיתים אפשר להשתמש בו כזמן עבר. כלומר אם תרצו לדבר על פעולה בעבר, עליכם לחשוב האם הפעולה הסתיימה או לא, כך שהמשפט "ראיתי סרט אתמול" יהפוך ל-I saw a movie, אבל המשפט "ראיתי סרט (ואולי אראה אותו שוב)" יהפוך ל-I have seen a movie. כללית, מבנה של משפט באנגלית שונה ממבנה משפט עברי. בעברית יבוא שם עצם לפני התואר. למשל: הילד יפה. אך באנגלית המשפט בנוי הפוך, והתואר יבוא לפני שם העצם, כלומר: a beautiful boy .
החוקים עוד רבים. כיצד נוכל ללמוד את כולם? אפשר כמובן לקנות ספר דקדוק באנגלית, ללמוד את החוקים ולתרגל. השאלה האם זה עוזר, האם נוכל לדבר נכון מבלי לחשוב על החוקים כל הזמן?
חוקי השפה צריכים להיטמע בנו בצורה טבעית, ותרגול קריאה מספר לא תמיד עוזר. כדי לדבר נכון עלינו להבין ולשמוע את השפה כמה שיותר, כלומר להקשיב לאנשים מדברים אנגלית, ולצפות בסרטים או בתכניות טלוויזיה. המוח שלנו יקלוט את מבנה המשפטים ועם הזמן יזכור אותם, כך שמשפטים שאינם נכונים דקדוקית יצרמו לנו.
אך גם הקשבה לשיחות באנגלית אינה מספיקה. כדי שנוכל לדבר ולא רק להבין, צריך גם לתרגל דיבור. ככל שנרבה בדיבור, נרגיש בטוחים, ונדבר בקלות ובטבעיות, נזכור את חוקי הדקדוק, ובסופו של דבר לא נצטרך לחשוב עליהם בזמן שיחה. אבל הכי חשוב הוא לנסות וליהנות מהתהליך ולא רק מהתוצאה.
להמשך קריאה: